על קבלת החלטות

ניקוי השיניים עם חוט דנטלי.
פעולה יומיומית פשוטה וחשובה, שמאז שאני זוכרת את עצמי, מעוררת בי המון התנגדות.
בכל פעם שאני יוצאת מביקור אצל השיננית או רופא השיניים, אני מחליטה:
מהיום, אנקה עם חוט בכל ערב.
אני מלאת מוטיבציה, מנקה ביסודיות… ואז עובר שבוע. המוטיבציה קצת מתרופפת.
אני חייבת לנקות כל יום! אני אומרת לעצמי בטון תקיף.
וזה ממשיך לדעוך.
חייבת!!! אני צועקת חזק יותר.
וזה הופך את כל העניין למעיק מאוד, ולא עוזר לשיניים שלי.

לפני כמה שבועות הגעתי אל רופא שיניים חדש וחמוד.
את מנקה עם חוט? הוא שאל אותי.
משתדלת, אני עונה בגמגום. לא 100% מהזמן…
והוא מסביר לי שזה חשוב (אני יודעת), ואני זזה בכיסא באי נוחות,
וחוזרת הביתה, ומחליטה-
הפעם זה יהיה אחרת.

אני משנה את "חייבת" ל-"רוצה", מזכירה לעצמי את התועלות, ומוסיפה את חוק ה-80:20.
התוצאה?
אני חייבת לנקות עם חוט כל יום אחרת מה יהיה עם השיניים שלי!!!
הופך ל-אני רוצה לנקות עם חוט כי חשוב לי לשמור על השיניים שלי, וזה יהיה ממש מעולה אם אצליח לעשות את זה ברב הימים.

במפגש הבא אני מספרת בגאווה שאני מקפידה, ופתאום הרופא החמוד שלי מציע לי בכלל לעזוב את החוט, ולעבור לקיסם. בום. משהו חדש.

והנה אני מעיזה להגיד בקול: זה אפילו נחמד.

עכשיו בואי נדבר עלייך.
כמה פעמים החלטת שאת מתחילה דיאטה? כמה זמן זה החזיק? כמה מעיק זה היה?
והנה שוב הגיע אחרי החגים והקיץ בפתח, ושוב את עושה את אותו הדבר בדיוק.
היה זה איינשטיין שאמר שאי שפיות אי לחזור על אותן הפעולות ולצפות לתוצאות שונות, 
אז בואי תנסי אחרת.

במקום- אני חייבת להתחיל דיאטה! חייבת לשמור 100% מושלם בלי נפילות כי הקיץ כבר כאן ואיך אלך לים ככה עם כל השומנים האלו!!!
נסי את- אני רוצה להתחיל דיאטה, כדי שאראה טוב בבגד ים, וזה יהיה ממש מעולה אם אצליח לשמור ולאכול פחות.

ואז עזבי את הדיאטה, וקחי קיסם.

אני רוצה לאכול בצורה שקשובה לצרכים שלי, כדי שארגיש טוב יותר עם הגוף שלי. זה יהיה ממש מעולה אם אצליח לשפר את הרגלי האכילה שלי ולהפחית את האכילה הרגשית. זה גם בטח יעזור לי לרדת במשקל וללכת לים בכיף.

איך זה נשמע לך?