תמיד אהבתי את פורים.
ראיתי בו חג קליל, צבעוני וכיפי. אלא שהשנה מצאתי את עצמי בלחץ.
צריכה להכין משלוחי מנות למשחקי גמד-ענק.
צריכה לארגן תחפושות לכולם.
לבנות יש חופש בגן על יום קליניקה, מה אעשה?
ועם כל מחשבה כזאת, מפלס הלחץ עולה.
עם כל "צריך" שאמור להכניס אותי לעשייה- הלחץ גובר. הדופק עולה. חום מתפשט בחזה.
אני מנסה לפרק את הדברים למשימות קטנות והדופק רק ממשיך לעלות.
אז אני שמה את החישובים הרציונליים בצד, לוקחת נשימה עמוקה, נותנת לגוף להירגע, להרפות.
וכשהגוף נרגע, גם המחשבות מאיטות. והלחץ יורד. ומתחיל שחרור. ומתוך השחרור מגיעה בהירות-
יש לי עוד זמן למסור את משלוחי המנות.
זה לגמרי בסדר אם השנה לא אתחפש.
ואם כבר יש לנו יום חופש וסוף שבוע ארוך, ננצל אותו לטיול משפחתי לצפון. מזג האוויר מושלם, ומזמן לא יצאנו לחופשה יחד.
נשימה.
מגיע יום חמישי ובמקום להיות נינוחה לקראת החופשה- שוב לחץ.
הזמן עובר ויש עוד מלא דברים לארגן ופתאום כולם כבר נהיו רעבים ואיזה באסה סתם התבזבז לנו היום ולא נספיק כלום!
יוצאים מהבית ואני עצבנית, זהו, כל החופשה לא שווה.
ואל תוך הנסיעה, קול קטן מתגנב לו, ומזכיר לי-
נשימה. זה לא הכל או כלום.
והופ מולי הירידה לזכרון ובשיא הספונטניות יורדים במחלף ומטיילים במדרחוב ונהנים.
למרות שזה בכלל לא מה שתכננו.
***
כמה פעמים התחלת דיאטה וחשבת לעצמך- הפעם אעשה את זה כמו שצריך, אהיה חזקה!
כמה פעמים הצבת לעצמך מטרות- לא לגעת בפחמימות, להתאמן כל יום, לרדת לפחות 5 ק"ג עד פסח.
כמה פעמים הלחצת את עצמך- מתוך כוונה טובה כמובן, במטרה להביא את עצמך לעשייה- וקרה בדיוק הדבר ההפוך ולא הבנת למה…
כמה פעמים דברים לא הסתדרו בדיוק לפי התוכניות שלך אז פשוט שברת את כל הכלים כי אם כבר אז כבר?!
אז רגע אחרי פורים, התחפושות ומשלוחי המנות,
רגע לפני פסח, הנקיונות והחופש של הילדים-
קחי לעצמך רגע לנשום.
שנני- הלחץ לא משרת אותי. הפרפקציוניזם לא משרת אותי.
שחררי באהבה.
אפשרי לעצמך בהירות.
תנשמי.
שינוי הרגלי אכילה הוא ריצה למרחקים ארוכים והוא מתחיל בצעדים קטנים ובנשימות עמוקות.
זה לא יהפוך אותך לדוגמנית עד פסח, אבל זה יאפשר לך רוגע, שמחה וחופש.
זה יאפשר לך לאכול בהנאה ומתוך חיבור והקשבה לגוף.
פוסט פורים שמח ?
