יום אחד הלכנו- אני והבנות שלי וכמה חברים, לגלידריה. קניתי רק להן, כי לי לא התחשק. ישבנו בכיף. הן אכלו. אני נהניתי מהחברה.
זמן מה אחר כך, הלכנו עם אותם החברים לפארק, אליו צמודה חנות ארטיקים. באיזשהו שלב הילדים ביקשו ארטיק, אז קניתי להם, וגם לי. ארטיק קוקוס. התאים לי בול.
תגידי, שאלה אותי אחת האמהות בפליאה- בגולדה את לא אוכלת ואת הארטיק הפשוט הזה כן?!
חייכתי בתגובה. איך אני אסביר לה את זה? אז החלטתי לכתוב על זה 🙂
כשאני מגיעה לגלידריה (או למסעדה, או למכולת, או ליום הולדת), אני יכולה לבחור באחת מ-3 אסטרטגיות.
המנעות. שהבנות יקנו מה שהן רוצות. אני- זה לא בשבילי. אני לא צריכה את זה, זה אסור, זה משמין, זה מחוץ לתחום. ואז אני אשב חצי שעה בגלידריה, רוצה את הגלידה, מתאפקת ונמנעת.
האמת היא שלא בטוח בכלל שרציתי, אבל ההמנעות אוטומטית הופכת את הגלידה הזאת למשהו מאוד נחשק. ואחרי שהחזקתי את זה כל כך חזק, יש סיכוי טוב שבערב, אחרי שכולם ילכו לישון, אני אפתח את המקפיא. כי כמה אפשר להחזיק שריר. כי מגיע לי. וזה כמובן לא יגמר רק בכפית, לא משנה איזה סיפורים אספר לעצמי, ואיזה הבטחות אבטיח.
בחירה קבועה. אני תמיד אקח מנה קטנה. או רק גלידת סורבה. וזה נשמע מאוד הגיוני- כך מצד אחד אהנה, ומצד שני זה לא מוגזם. בחלק מהמקרים זה אכן יעבוד מעולה, אבל אפשר גם ליפול פה. כי הרי לא באמת יש פה בחירה.
נגיד והגעתי לגלידריה וממש בא לי גלידת תותים בשמנת. אבל אני לא יכולה, כי אמרתי לעצמי שאני לוקחת רק סורבה. אז אני אקנה סורבה אבל בעצם אני שוב נכנסת למקום של המנעות, לא קיבלתי את מה שרציתי ואז יגיע אותו הפיצוי.
ויכול לקרות גם המצב ההפוך- יכול להיות שבכלל לא התחשק לי גלידה. אבל יש חוק- אז אני לא עוצרת לבדוק מה אני באמת צריכה, אני פשוט קונה ואוכלת, אוטומטית.
בחירה. או- התשובה לשאלה בתחילת הפוסט 🙂 כשאני מגיעה לגלידריה, בכל פעם מחדש אני שואלת את עצמי, בסקרנות- מה אני רוצה?
יש לי זכות בחירה אמיתית. לפעמים אבחר לאכול, לפעמים אבחר שלא לאכול, ולפעמים אתחיל לאכול ובאמצע ארגיש שהספיק לי, ואזרוק את מה שנשאר. ואני בטוחה שחלקכן מרימות גבה- איך אפשר לזרוק גלידה? אבל זה בדיוק העניין- כשיש לי את החופש ואת זכות הבחירה, אין לי שום קושי לזרוק. זה מותר לי בכל רגע נתון, אין חסך, אין שום סיבה לאכול מעבר למה שאני צריכה באותו הרגע. יש בזה משהו מאוד משחרר ומרגיע.
כמובן שלהבין מה את באמת רוצה זה לא טריוויאלי.
נדרש פה זיהוי של רמת הרעב, איזון הארוחות במהלך היום כך שלא תגיעי לגלידריה (או כל מקום אחר) מורעבת, יכולת לעצור בנקודת המספיק לי, יכולת לאכול ליד אנשים בחופשיות, בלי לחשוש מה יחשבו עלייך.
זאת בעצם העבודה, זוהי לתפיסתי המהות של תהליך השינוי התזונתי. התוצאה של אותו התהליך היא היכולת לבחור בחירה חופשית וקשובה.
אני בגלידריה. האם בא לי? מה בא לי? מתי מספיק לי?
ללא אג'נדה. ללא אשמה, ללא פיצוי.
פשוט להנות מאכילה.
