"נדמה לנו שאם רק נחליט, נוכל להיות רזים. זו אשליה"
זוהי כותרתה של כתבת ראיון עם פרופ' ג'פרי פרידמן, חוקר השמנה מניו יורק שהגיע לישראל לקבל את פרס וולף לרפואה.
מצד אחד, אני שמחה על פרסום הכתבה הזאת. וואלה, כבר מזמן ברור וידוע שירידה במשקל היא דבר מורכב, שלא קם ונופל על כח רצון. זה לא עניין של החלטה וזהו, גם לא פרויקט קצר ונחמד של 17 ימים.
מצד שני, כותרת כזאת מייצרת את אותה אווירת הכל-או-לא-כלום, המאפיינת כל כך את עולמם של עושי הדיאטות, והיא יכולה להיות מסוכנת.
"אין מה לנסות להשפיע על דברים שאין לנו אפשרות לשנות אותם, ויש הרבה תכונות שאנחנו צריכים פשוט ללמוד לקבל. באותה מידה של הצלחה אפשר להילחם במנת המשכל שלנו, או בעיניים החומות שקיבלנו".
אז נכון, על הגנטיקה שלנו אין לנו שליטה. גם לא על החינוך שקיבלנו, או על הסביבה מעודדת ההשמנה שאנו חיים בה…
אז האם עלינו פשוט להרים ידיים?
הרי זה גם ככה לא משנה, אז אם כבר אז כבר… נשמע לכם מוכר?
צורת חשיבה שמבטלת את האחריות שלנו לחיינו, ולפיה שום דבר לא תלוי בנו- רק תעצים את התסכול שלנו, ותגרום להרגלי האכילה שלנו להתדרדר, ולמשקל לעלות.
ומה עם הבריאות?
בסוף הכתבה מדבר פרופ' פרידמן על מיקוד בבריאות ולא במשקל. הוא ממליץ לעשות פעילות גופנית, לאכול תזונה הבריאה ללב ולעשות מאמץ להוריד 5 ק"ג. רגע, אבל לא אמרת לפני רגע שבלתי אפשרי לרדת במשקל? שזה לא קשור למאמץ ולכח רצון?
אז כן לצאת למאבק בשם הבריאות?
אני לא יודעת מה תשובתו של הפרופסור, אבל התשובה שלי היא פשוטה-
אל תצאו למאבקים,
כי מאבקים נועדו להכשל.
אז מה בכל זאת, או- מהי הצלחה?
מה משקל היעד שלי? כמה אני צריך לשקול? תוך כמה זמן ארד X ק"ג?
אלו שאלות שאני נשאלת בקליניקה כל הזמן, והן נשמעות פשוטות, אבל מבחינתי- אין עליהן תשובה.
אני הראשונה להסכים שאנו לא יכולים לשלוט במשקל שלנו.
אבל אנחנו יכולים לשלוט בדרך.
לאזן את האכילה, לעשות בחירות מזון נכונות יותר, ללמוד לזהות תחושות רעב ושובע ולהקשיב להן.
לאכול בישיבה, לאט, ללא הסחות דעת וללא מסכים.
לפנות לאכילה זמן, אנרגיה ותשומת לב.
להסכים לחוות ולהכיל רגשות במקום לאכול אותם.
לעשות פעילות גופנית מתוך מקום של הנאה וחיבור לגוף.
לבסס דימוי גוף חיובי, להתלבש יפה בכל מידה, לטפח את עצמנו.
לחיות את החיים שלנו עכשיו ולא לחכות לרדת במשקל כדי ללכת לים/ לצאת לדייט/ לרקוד.
האם כל אלו מבטיחים לנו ירידה במשקל?
האמת היא ש… לא.
אבל האם ההרגלים האלו יטיבו איתנו- פיזית ומנטלית?
האם הם ישפרו את הבריאות הפיזית והנפשית שלנו?
האם הם ישמשו דוגמה ומודל חיובי לילדינו, ואולי יעזרו להם לא להגיע למצב של עודף משקל?
אני מאוד מאמינה שכן.
וזאת, בעיני, הצלחה.
