אל עולם הדיאטות נחשפתי בגיל צעיר. אני זוכרת שכבר בתור ילדה בבית ספר יסודי, עודדו אותי להתנהגויות של צמצום. תמיד ידעתי שצריך לאכול פחות. פחות לחם, מאפים וממתקים. כשהייתי מצליחה להמנע מכל אלו, הייתי מקבלת פידבקים חיוביים מהסביבה. הבעיה הייתה שאלו היו המזונות האהובים עלי, ובשילוב עם שנאה עזה לספורט- נו, בואו נגיד שזה לא הלך כ"כ טוב.

האמת היא שבכלל לא הייתי שמנה. זאת אומרת, לא הרגשתי שמנה. כשהייתי מסתכלת במראה הייתי רב הזמן אוהבת את מה שאני רואה. אבל הסביבה שידרה לי שאני כזאת, ושזה דבר רע, ושאני צריכה להיות רזה. אז ניסיתי לזרום.

בגיל 18 הגעתי, יחד עם שני הוריי, אל דיאטן קליני. קיבלתי דף עם תפריטים ובעיניים נוצצות יצאתי לדרך. משבוע לשבוע הקילוגרמים ירדו ואני הייתי בעננים. תוך מספר שבועות בלבד ירדו גם הפחמימות, נוספו אימונים אינטנסיביים והשיא היה "דיאטת פירות"- במשך שבוע שלם נאמר לי לאכול פירות וירקות בלבד. ואני? צייתתי. אז מה שלא הצלחתי להתרכז בלימודים. אז מה שהגעתי למסיבת יומולדת ושתיתי רק מים. זה לא הפריע לי. להיפך, הרגשתי חזקה. כל יכולה. את הסחרחורת מהרעב החבאתי מאחורי המחמאות שהורעפו עלי ללא סוף. ירדתי וירדתי במשקל וקניתי מלתחה חדשה במידה 36 והייתי בעננים.

וכל אותה התקופה- פנטזתי. על המבורגר, פיצה, קרואסון שוקולד. הייתי עורכת בראשי רשימות של "מה אוכל אחרי הדיאטה", מתעדפת את הפריטים, מה אוכל קודם.

נפרדתי מהדיאטן. הרי אני כבר רזה, אין לי יותר צורך בו. בכל ה"תהליך" הזה לא הוזכרו מילים כמו מעקב או אורח חיים, ובטח שלא מחשבות או רגשות. קל לנחש מה קרה רגע אחרי, כמובן. הכל עלה בחזרה בקצב מסחרר. חזרתי לנקודת ההתחלה, מתוסכלת ומבואסת. כל הבגדים היפים שלי, שעד לפני רגע גרמו לי שמחה, הפכו בן רגע לחתיכות בד שמהדהדות את הכישלון שלי.

אף אחד לא דיבר איתי על הפן הרגשי של האכילה. אף אחד לא דיבר איתי על הקשבה לגוף.
היה תפריט ברור וחד משמעי, ואם אני לא מצליחה לעמוד בו- אני חלשה.
אין לי כח רצון.

שנתיים אחרי עזבתי את בית הוריי והתחלתי ללמוד תזונה.

סיימתי את הלימודים והתחלתי לעבוד עם אותה תחושת הנאיביות שאפיינה אותי בדיאטה שלי.
איזה מקצוע נהדר בחרתי לי!
אנשים יבואו אלי, יקבלו תפריט, יעשו בדיוק את מה שאני אומרת להם וירדו במשקל. קלי קלות. אז כתבתי תפריטים, חישבתי קלוריות, מדדתי היקפים עם סרט מדידה.
מהר מאוד נתקעתי. הבנתי שמשהו פה לא עובד ושאני צריכה להמשיך ולחפש את הדרך- בשבילי ובשביל המטופלים שלי.

התחלתי ללמוד את עולם הטיפול. הוספתי לארגז הכלים שלי שיטות וטכניקות מעולמות ה-CBT והראיון המוטיבציוני. הצלחתי להתקדם ולפתור תקיעויות מסוימות, אך משהו עדיין לא היה מדויק. דיברתי עם המטופלים שלי על מחשבות, רגשות ומוטיבציה, אך בבסיס כל אלו עדיין עמדה הדיאטה, שעיקרה- איסורים והגבלות.

המשכתי לחפש את הדרך שלי. חיפשתי מנטורית, כיוונתי בכלל להתפתחות עסקית, והגעתי אל מי שפתחה לי דלת לעולם חדש- גישת הנון-דיאט.
נאמרו שם דברים כמו שהיו מבחינתי חדשניים ומהפכניים, כמו- אין אוכל אסור ומותר. אין אוכל משמין. בכל רגע נתון אנחנו צריכים לבחור את מה שאנחנו באמת רוצים לאכול, ולאכול עד לתחושת שובע. לא תמיד צריך לתקוף את האכילה הרגשית.

לא היה לי אוויר. פיזית. זה היה גדול עלי. מציף. הייתי מבולבלת, לא האמנתי בכלל שזה נכון. יצאתי מהקליניקה של המדריכה והתחלתי ללכת. כמעט שעתיים של הליכה עד הבית שלי, ועדיין לא היה לי אוויר.

אבל התחלתי לבדוק את עקרונות הגישה. הפסקתי לספור ולמדוד ובמקום זה התחלתי להקשיב לגוף שלי. העזתי לבחור מזונות שאני אוהבת מבלי לחשב את ערכם הקלורי, לאכול בהנאה ולסיים בנקודת השובע המדויקת לי. לראשונה בחיי הרגשתי שהאכילה שלי נכונה ומאוזנת. הרגשתי טוב, פיזית ורגשית.

נהיה לי ברור שאני חייבת להוביל את המטופלים שלי באותה הדרך. דרך של אהבה, הקשבה, הכלה וקבלה.
אני מזמינה גם אותך- להכיר דרך אחרת. להתחבר לגוף. להתחבר לעצמך. לשחרר את המשקל מבפנים.

2 Comments

  1. דינה לויטן תורגמן 1 בפברואר 2019 at 13:12 - Reply

    מקסים, אני שמחה שמצאתי את הדרך שמתאימה לך בטוחה שתובילי אנשים רבים בדרך להשלמה עם עצמם ועם המשקל, כל הכבוד לך

    • sandy 7 בפברואר 2019 at 9:45 - Reply

      תודה רבה דינה, זכות גדולה עבורי

מה חשבת?