היום מתארחת כאן בבלוג אורחת מיוחדת. 
חברה ותיקה שיש לי איתה יחסי אהבה-שנאה ארוכים.
החולשה והפיתוי שלי- עוגיית האוראו המצופה.

חלקכן וודאי מרימות עכשיו גבה, או אפילו מגחכות. 
מי ישמע, כולה עוגיה… אבל עבורי זאת לא סתם עוגיה. זאת ה-עוגיה.
הרי לכל אחת מאיתנו יש את המשהו הזה שהיא לא יכולה לעמוד בפניו. 
משהו שמאתגר את יכולת השליטה שלנו, משבש את החשיבה וההתנהגות. לא ננוח עד שהוא לא יגמר!

במשך שנים נמנעתי מלקנות את העוגיות האלו. התירוץ הרשמי שלי היה שהן יקרות (מה שנכון),
אבל האמת היא- שפחדתי.
פחדתי לאבד שליטה.

וכך קרה שקצת לפני ראש השנה נכנסתי לסופר והאוראו המתוקות והמצופות שלי היו במבצע- 10 ש"ח לחבילה.
בשמחה מהולה בחרדה ניגשתי למדף וחטפתי קופסה, מהר לפני שאתחרט.

הקופסה הזאת חוסלה בתוך פחות מ-24 שעות.

כמה ימים אחרי אני שוב בסופר והמבצע נמשך. הנה הן, ממש בכניסה, עומדות וקורצות לי.
הפעם החלטתי להיות חזקה. לקחתי נשימה עמוקה ו… קניתי לא אחת, אלא 3 חבילות.
החלטתי שהגיע הזמן לעבור גמילה אקטיבית מהימנעות.
החלטתי שלא הגיוני שעוגיה, טעימה ככל שתהיה, תנהל אותי.

קפצתי למים.

כי הימנעות לא מקדמת אותנו. באף תחום בחיים.
נדמה לנו שזה פתרון מעולה, אבל בעצם, ההמנעות רק מעמיקה את החרדה מהדבר ממנו נמנעים.
היא מצריכה אנרגיות ומעצימה את מה שאנחנו כל כך מנסות להקטין.

חזרתי הביתה וסידרתי את העוגיות במגירה.
פתחתי חבילה אחת.
אכלתי 2 עוגיות.
החזרתי את החבילה למגירה.
נשמתי.

לאט לאט העוגיות הנחשקות איבדו מהקסם שלהן. 
קופסה שהייתה בעבר מתחסלת תוך יום, יכולה לשכב לה ימים ושבועות במגירה בלי שתהיה למטרד.
האם הן עדיין טעימות? בוודאי.
אבל הן כבר לא מאיימות.
הן סתם עוגיות.

4 Comments

  1. galirimon 22 בינואר 2019 at 8:21 - Reply

    עוגיות הן רק עוגיות! נשמע תהליך מדהים

    • sandy 22 בינואר 2019 at 8:33 - Reply

      תודה רבה גלי!

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה) 22 בינואר 2019 at 8:21 - Reply

    כמה מוצלח

    • sandy 22 בינואר 2019 at 8:37 - Reply

      תודה, שמחה שהתחברת 🙂

מה חשבת?