היא צריכה שקט. זמן לעצמה. לא להיות עם בן הזוג, לא לדבר על כלום. פשוט שקט.
אבל היא לא יכולה לבטא את הרצון שלה בקול. היא חונכה אחרת.
והפער הזה- בין הרצון, למה שהיא מרגישה שאפשרי עבורה- מייצר כעס. ואת הכעס יש להדחיק.
אז היא הולכת למטבח ופותחת חבילת עוגיות. הרצון לשקט והכעס על אי היכולת לקבלו- נאכלים.
המתוקים הם פרטנר מושלם- הם לא רוצים ממנה דבר. לא דיבורים, לא מגע. הם מבינים אותה באמת. הם מקבלים אותה כמו שהיא. 

***

היא אמא טובה. ואמא טובה לא כועסת על הילדים שלה אף פעם. לא מרימה את הקול. תמיד נחמדה, תמיד מחייכת.
אז היא אוכלת איזה שוקולד, בחטף לפני שתתחיל לצעוק, וממשיכה לחייך אל הילדים בפה מלא סוכר. 
המתוקים נותנים לה כח- להמשיך ולהיות הדמות המושלמת.

***

היא עייפה. מותשת. מה שהיא באמת רוצה זה לשכב על הספה ולעצום עיניים, ושכל העולם יחכה.
אבל מה עם המטלות? יש סידורים, כביסות, מיילים, טלפונים, בישולים… בעולם בו היא חיה אין לגיטימציה לעייפות. 
אז היא מכינה קפה. ולידו פרוסת עוגה. ועוד אחת. ועוד אחת? היא כבר לא סופרת, פשוט אוכלת מהתבנית. המתוקים מאפשרים לה רגע של הפסקה לעצמה, ממלאים אותה בסוכר, באנרגיות מדומות. כאילו נותנים לה את הכח להמשיך ולרוץ במירוץ המטורף הזה שנקרא החיים.

***

בבסיסה של אכילה רגשית עומד רגש, צורך שלא מקבל מענה. סביבו- מערכת אמונות שתעזור לנו להצדיק את האכילה.
הטיפול באכילה מסוג זה אינו גמילה, התאפקות, מציאת תחליפים דיאטטיים או הסחת דעת. הוא גם לא קשור לכח הרצון.
הטיפול הוא בצורך.
זיהוי. הכרה. מתן מענה אמיתי.
וכשהצורך נענה, הרגש כבר לא מפחיד. אני יכולה לכעוס, או לבכות או סתם לנוח ללא רגשות אשם. ללא צורך לאכול את הרגשות.
וזאת מפסיקה להיות מלחמה.
רק גל שעולה וחולף. ואחריו- שקט.  

מה חשבת?

הרשמי לקבלת עדכונים