תחילת מרץ 2020

בחדשות מדברים על מגיפה חדשה בשם קורונה. היא הורגת המןן אנשים בסין, וכבר התפשטה לכמה מדינות נוספות.
אני בחודש תשיעי, בבועה שלי, עסוקה בסידורים אחרונים לקראת הלידה. סיום טיפולים בקליניקה, חגיגת יום הולדת 5 לדנה, סידור הבית לקראת בואו של הבייבי החדש.  

שבועיים מאוחר יותר
אני נפרדת מהמטופלות האחרונות בקליניקה ויוצאת לחופשת לידה מוקדמת, להתכנס פנימה לפני הלידה בפועל. הקורונה כבר כאן, אי אפשר להתעלם ממנה יותר. אני מתאבלת על התוכניות שלא יתממשו בגלל הסיכון הגדול שביציאה החוצה לצורך שאינו חיוני, ובו בזמן עסוקה בביקורת עצמית. אנשים מתים ואני מתבאסת שלא אוכל לשבת בבית קפה או ללכת לתערוכה במוזיאון?!
יומיים אח"כ, מודיעים על סגירת מערכת החינוך.
אני בשבוע 38, עם כאבי גב שמרתקים אותי למיטה ו-2 ילדות קטנות שלא הולכות יותר לגן. ההנחיות במחלקות היולדות משתנות כל רגע. אני מרגישה חסרת אונים. אין לי שום שליטה על מה שקורה, וזה מכניס אותי לחרדה. 

3.4.2020
אני מגיעה לבית החולים מוקדם בבוקר, אחרי לילה עם צירים שהולכים ומצטופפים.
האווירה מתוחה ולחוצה. אני לא מצליחה להתנתק ולהתכנס כמו שהייתי רוצה, כמו שציפיתי שיקרה. אני נדרשת לשים מסיכה תוך כדי המוניטור. אני מרגישה שזה מחזיר אותי אחורה, מרחיק אותי מהלידה. הרי איך אפשר ללדת ככה? 

שעה מאוחר יותר, יובלי נולד.
אני אמא לשלושה.
הגוף שלי עשה את זה- שוב. התודעה שלי תמכה בו, גם אם לא בדרך שציפיתי.
הבאתי לעולם חיים חדשים, ושום דבר לא משנה עוד. 

אוקטובר 2020
החום לא הרג את הקורונה.
גם לא נמצא חיסון.
החלטות הממשלה לא עקביות ולא הגיוניות. 
זוהי המציאות והשגרה הנוכחית שלנו.
ובתוך הטירוף הזה, אני מנסה לתרגל ולהתרגל. הכלים שלמדתי במהלך השנים הפכו לרלוונטיים מתמיד.
מיינדפולנס, נוכחות בהווה, קבלה.
מיקוד שליטה פנימי. 
זה לא תמיד פשוט. לא, אדייק- לפעמים זה ממש ממש קשה. אבל אני עושה כמיטב יכולתי.
אני מבינה שלא תהיה "חזרה לשגרה". ואני לא רוצה להסתכל על התקופה הזאת כעל משהו שצריך לעבור אותו ולחכות לסיומו. אלו החיים שלי, גם אם זה לא מה שדמיינתי, בלשון המעטה. ואני רוצה לחיות אותם בצורה הטובה והמיטיבה ביותר שאני יכולה.

אי שם בחודש מרץ, במה שמרגיש כמו חיים אחרים, התלבטתי האם יש באמת צורך לקנות מסיכה. היה נראה לי שאפשר להסתדר בלי. זה הרי שגעון חולף.
בסוף אבא שלי הביא לי אחת לברית. לבנה עם פילטר צהוב גדול ומכוער. 
בשבוע שעבר הזמנתי לי מסיכה ורודה מנומרת, שמתאימה למשקפי השמש שלי. פעולה קטנה, סתמית ושטחית כביכול, אך עבורי היא רבת משמעות.
זוהי דרכי להגיד- אני כבר לא חסרת אונים. אין לי שליטה על כל מה שקורה, אבל אני לא נאבקת.
אני בוחרת להתמקד במה שכן תלוי בי. 
אני פועלת.
החיים נמשכים.

מה חשבת?

הרשמי לקבלת עדכונים